ביאור שטיינזלץ על עבודה זרה ל׳

1 איחלופי החלפה ביין שלו — כיון דאיכא שיש חותם אחד לא טרח אינו טורח ומזייף

2 תנו רבנן שנו חכמים: יין מבושל ואלונתית של גוים — אסורין בהנאה, משום שתחילתם יין, אלונתית כברייתא כבריאתה מתחילתה שעשה אותה ישראל — מותרת, למרות שהיא עתה בידי גוי. ומסבירים: ואיזו היא אלונתית? כדתנן גבי כמו ששנויה בברייתא אצל שבת, ששנינו שם: עושין בשבת אנומלין ואין עושין בה אלונתית, ואיזו היא אנומלין ואיזו היא אלונתית? אנומלין הוא משקה שיש בו תערובת יין ודבש ופלפלין, והריהו משקה כשאר משקים. אלונתית הוא משקה מעורב מיין ישן ומים צלולין ואפרסמון, דעבדי לבי מסותא שעושים לבית מרחץ כדי לשתותו אחרי הרחצה, וכיון שהוא עשוי לרפואה אין עושים אותו בשבת.

3 רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: יין מזוג במים מותר בשתיה אם הניחו מגולה, ואין בו משום גילוי אין לחשוש שנחש שתה ממנו והטיל בו ארס. יין מבושל אין בו איסור משום ניסוך, משום שאין הגויים מנסכים אותו. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: יין מבושל, האם יש בו משום גילוי או אין בו משום גילוי? ומציעים, תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה, שהעיד ר' יעקב בר אידי על יין מבושל שאין בו משום גילוי.

4 ועוד מסופר, ר' ינאי בר ישמעאל חלש על לגביה חלה נכנס אליו ר' ישמעאל בן זירוד ורבנן וחכמים לשיולי ביה לשאול בו בשלומו. יתבי וקא מבעיא להו יושבים היו ונשאלה להם השאלה: יין מבושל, האם יש בו משום גילוי או אין בו משום גילוי? אמר להו להם ר' ישמעאל בן זירוד: הכי כך אמר ר' שמעון בן לקיש משום גברא רבה משמו של אדם גדול, ומנו ומיהו אדם גדול זה? ר' חייא: יין מבושל אין בו משום גילוי. אמרו ליה לו החכמים לר' ינאי בר ישמעאל: נסמוך האם אפשר לסמוך על דבר זה שיש בו סכנה? מחוי להו הראה להם ר' ינאי בר ישמעאל בתנועה: עלי ועל צוארי כלומר, בוודאי אפשר לסמוך על כך.

5 ובענין חשש ניסוך מסופר, שמואל ומכרו הגוי אבלט הוו יתבי היו יושבים יחד, אייתו לקמייהו חמרא מבשלא הביאו לפניהם יין מבושל, משכיה לידיה משך אבלט את ידו שלא רצה לנגוע ביין כדי שלא יאסרנו על שמואל, אמר ליה לו שמואל, הרי אמרו: יין מבושל אין בו משום יין נסך.

6 ושוב בענין גילוי של יין מבושן מסופר, אמתיה שפחתו של ר' חייא איגלויי לה ההוא חמרא מבשלא נגלה לה יין מבושל, אתיא לקמיה באה לפני ר' חייא לשאול מה לעשות ביין, אמר לה, הרי אמרו חכמים: יין מבושל אין בו משום גילוי. ובעניין יין מזוג מסופר, שמעיה שמשו של רב אדא בר אהבה איגלי ליה חמרא מזיגא התגלה לו יין מזוג, אמר ליה לו רב אדא, הרי אמרו: יין מזוג אין בו משום גילוי.

7 אמר רב פפא: לא אמרן אמרנו אלא ביין דמזיג טובא שהוא מזוג הרבה במים, אבל מזיג ולא מזיג שתי מזוג ולא מזוג כראוי, עדיין שותה הנחש. ושואלים: ומזיג ולא מזיג מי שתי ומזוג ואינו מזוג האם הוא שותה? והא והרי רבה בר רב הונא הוה קאזיל בארבא והוה נקיט חמרא בהדיה היה הולך בספינה והיה מחזיק יין עימו, וחזייה לההוא חיויא דצרי ואתי וראה נחש אחד שהוא זוחל ובא שרצה לשתות מן היין, אמר ליה לשמעיה לו לשמשו: סמי עיניה דדין עור את עיניו של זה כלומר, עשה דבר שיסתלק הנחש, שקיל קלי מיא שדא ביה נטל מעט מים והטיל בו ביין, וסר לאחוריה והלך הנחש לאחוריו!

8 ומשיבים: מכאן אין הוכחה שהנחש אינו שותה ממנו, אלא אחייא מסר נפשיה, אמזיגא לא מסר נפשיה על יין חי מוסר הנחש את עצמו והולך לשתותו גם כאשר יש שם אנשים, ואילו על יין מזוג אינו מוסר את עצמו, ולכן הלך משם.

9 ושואלים: ואמזיגא לא מסר נפשיה ועל יין מזוג אינו מוסר את נפשו? והא והרי ר' ינאי הוה היה במקום הנקרא בי עכבורי, ואמרי ליה ויש אומרים: זה בר הדיא הוה שהיה במקום הקרוי בי עכבורי, הוו יתבי והוו קא שתו חמרא מזיגא היו יושבים והיו שותים יין מזוג, פש להו חמרא בכובא וצרונהי בפרונקא נשאר להם יין בכלי וצררו אותו את פי הכלי בסמרטוט, וחזיא לההוא חיויא דשקיל מיא ורמא בכובא עד דמלא בכובא, וסליק חמרא עילויה פרונקא ושתי וראה נחש אחד שלקח מים והטיל בכלי עד שהתמלא הכלי, ועלה היין מעל הסמרטוט ושתה אותו הנחש, למרות שהיו שם אנשים!

10 אמרי אומרים: דמזיג איהו שתי היין שהוא עצמו מוזג שותה הנחש, דמזיגי אחריני לא שתי שמוזגים אחרים, בני אדם, אינו שותה יין.

11 אמר רב אשי, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רב משרשיא: פירוקא לסכנתא עושים תירוצים כאלה לדבר שיש בו משום סכנה? שמא אין התירוץ נכון! ובסיכום ההלכה בענין זה, אמר רבא, הלכתא הלכה היא: יין מזוג — יש בו משום גילוי ויש בו גם משום יין נסך, יין מבושל — אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך.

12 ובענין גילוי של מים מסופר, שמעיה שמשו של רב חלקיה בר טובי איגליא ההוא קיסתא דמיא והוה ניים גבה נגלתה לו חבית אחת של מים שהיה ישן לידה, אתא לגביה בא לפני רב חלקיה בר טובי ושאל מה לעשות, אמר ליה לו הרי אמרו: אימת האדם הישן עליהן על הנחשים, ואין לחשוש שניגשו אל החבית. ומוסיפים: והני מילי ביממא ודברים אלה אמורים דווקא ביום, אבל בליליא בלילה — לא, שאינם מפחדים. ודוחים: ולא היא אינו כן, אלא לא שנא ביממא ולא שנא בליליא אינו שונה ביום ואינו שונה בלילה אימת ישן עליהן לא אמרינן אין אנו אומרים, וכשהאדם ישן הנחש עשוי לבוא ולשתות.

13 מסופר, רב לא שתי מבי ארמאה היה שותה אפילו מים מבית גוי, אמר: לא זהירי אין הם נזהרים בגילוי, ולכן יש לחשוש שמא נחש שתה ממנו. מבי ארמלתא שתי מבית אלמנה היה שותה, אמר: סירכא דגברא נקיטא את הרגלו של בעלה היא מחזיקה ולכן היא נזהרת מגילוי.

14 שמואל לא שתי מיא מבי ארמלתא היה שותה מים מבית אלמנה, אמר: לית לה אימתא דגברא ולא מיכסיא מיא אין לה אימת בעלה ואינה מכסה את המים, אבל מבי ארמאה שתי מבית גוי היה שותה, וטעמו היה: נהי דאגילויא לא קפדי, אמנקרותא מיהא קפדי אם אמנם על גילוי אינם מקפידים, אבל על נקיון הם מקפידים, ולכן אינם מניחים את המים בלתי מכוסים. איכא דאמרי יש שאומרים: רב לא שתי מיא מבי ארמאה היה שותה מים מבית גוי, אבל מבי ארמלתא שתי מבית אלמנה היה שותה. שמואל לא שתי מיא, היה שותה מים, לא מבי ארמאה מבית הגוי ולא מבי ארמלתא מבית אלמנה.

15 אמר ר' יהושע בן לוי: שלש יינות הן ואין בהן משום גילוי שאין לחשוש שהנחש שתה מהם והטיל בהם ארס, ואלו הן: חד כלומר חריף, מר, מתוק. ומסבירים: חד מהו? טילא חריפא דמצרי זיקי יין חריף שבוקע את הנאד מרוב חריפותו, מר — הוא ירנקא, שיש לו טעם מר, מתוק — הוא יין מתוק מאד הקרוי חוליא. ולהסבר זה מדובר ביינות גרועים. ואילו רב חמא מתני לעילויא היה שונה את רשימת היינות האלה ביינות משובחים. אלו הם: חד — הוא חמר יין ופלפלין מעורבים, מר — הוא אפסינתין ששמים בו לענה כדי לבשמו, מתוק — הוא מי בארג משקה משובח, וכולם אין הנחש שותה מהם.

16 אמר ר' שמעון בן לקיש: קרינא אין בו משום גילוי. ושואלים: מאי מהו קרינא? אמר ר' אבהו: חמרא חליא דאתי מעסיא יין מתוק שבא ממדינת אסיה. אמר רבא: ובמקומו יש בו משום גילוי. מאי טעמא מה הטעם? חמר יין מדינה הוא, והנחשים רגילים בו. אמר רבא: האי חמרא דאקרים יין שהחמיץ, עד תלתא יומי שלושה ימים לקלקולו — יש בו משום גילוי, ויש לחשוש בו משום יין נסך,

17 מכאן ואילך אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך. ונהרדעי אמרי וחכמי נהרדעא היו אומרים: אפילו לבתר תלתא יומי חיישינן לאחר שלושה ימים חוששים אנו משום גילוי, מאי טעמא מה הטעם? זימנין מיקרי שתי פעמים מזדמן שהנחש שותה ממנו בכל זאת.

18 תנו רבנן שנו חכמים: יין תוסס כלומר, מיץ הענבים קודם שהפך ליין — אין בו משום גילוי, וכמה זמן תסיסתו? שלשה ימים. השחלים מעין גרגירים ששוחקים אותם ועושים מהם משקה או תבשיל — אין בהם משום גילוי, ובני גולה נהגו בהן איסור. ומעירים: ולא אמרן אמרנו דבר זה אלא בזמן דלית בהו חלא שאין בהם חומץ, אבל אית בהו חלא אם יש בהם חומץ — מיגרי בהו מתגרה בהם ואינם שותים ממנו.

19 כותח הבבלי מאכל חריף שהיו נוהגים לעשותו בבבל אין בו משום גילוי, ובני גולה בבל נהגו בו איסור. אמר רב מנשי: אי אית ביה נקורי אם יש בו נקירות — חיישינן חוששים אנו שמא היה זה ניקור נחש. אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: מי טיף טיף נוזל המטפטף לתוך כלי אין בו משום גילוי. אמר רב אשי: והוא בזמן דעביד טיף להדי טיף טיף שנעשה הטפטוף בתדירות, טיפה אחר טיפה שאז אין הנחש שותה מזה.

20 אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: פי תאנה כלומר, כעין פתח קטן שיש בתאנה, אין בו משום גילוי. ושואלים: כמאן כדעת מי אמר זאת? כי האי תנא כדעת תנא זה, דתניא ששנויה ברייתא, ר' אליעזר אומר: אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש שמא יש בהן ניקור של נחש וכיוצא בזה, משום שנאמר: "שמר פתאים ה'" תהלים קטז, ו.

21 אמר רב ספרא משום בשם ר' יהושע דרומא הדרומי: שלשה מיני ארס הן של נחשים: של בחור כלומר של נחש צעיר, הוא מרוכז ביותר, ולכן הוא שוקע בתוך היין, של בינוני מפעפע כלומר, שוקע מעט, ושל זקן צף למעלה. ושואלים: למימרא האם לומר דכמה דקשיש כחוש חיליה שככל שהנחש זקן יותר כוחו חלש? והתניא והרי שנויה ברייתא: שלשה, כל זמן שמזקינין גבורה מתוספת בהן, אלו הן: דג, נחש, וחזיר! ומשיבים: כח אוסופי הוא דקא מוסיף הוספה הוא מוסיף, אבל זיהריה קליש ארסו נעשה קלוש יותר, פחות מרוכז.

22 ועל מה ששנו באותה ברייתא: ארס של בחור נחש צעיר שוקע, מסבירים: למאי הלכתא למה לאיזו הלכה נאמר הדבר? דתניא ששנויה ברייתא: חבית שנתגלה, ויש לחשוש ששתה ממנה נחש והטיל בה ארס, אף על פי ששתו ממנה מאותה חבית תשעה אנשים ולא מתו — לא ישתה ממנה עשירי, שמא שקע ארס לתחתית החבית. ואכן, מעשה היה ששתו ממנו תשעה ולא מתו ושתה עשירי ומת. ועל כך אמר ר' ירמיה: זהו היה ארס נחש שוקע.

23 וכן אבטיח שנתגלתה, אף על פי שאכלו ממנה תשעה בני אדם ולא מתו — לא יאכל ממנה עשירי. מעשה היה ואכלו ממנה תשעה ולא מתו ואכל עשירי ומת, ואמר רבי: זהו ארס שוקע.

24 ועוד בענין גילוי, תנו רבנן שנו חכמים: מים שנתגלו ויש חשש שנחש שתה מהם — הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים, ולא ירביץ בהן את הבית כדי שישקע האבק, ולא יגבל בהן את הטיט, ולא ישקה מהן לא את בהמתו ולא בהמת חבירו, ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו. אחרים אומרים: מקום בגוף שיש סירטא שריטה, סדק — אסור, שמא יחדור הארס דרכה, אין סירטא שריטה — מותר.

25 ומקשים: הרי שיטת אחרים היינו זהו שיטת תנא קמא התנא הראשון, שהרי יש סדקים בפניו ידיו ורגליו! ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לענין גב היד וגב הרגל ורומני דאפי רימוני הפנים מקום עצמות הלחיים, שאין שם סדק, שלדעת תנא קמא אסור ולדעת אחרים מותר אם אין שם שריטה.

26 אמר מר החכם: לא ישקה מהן לא בהמתו ולא בהמת חבירו. ומקשים: והתניא והרי שנויה ברייתא: אבל משקהו לבהמת עצמו! ומשיבים: כי תניא ההיא כאשר שנויה אותה ברייתא הרי זה ביחס לשונרא לחתול שאינו ניזוק מחמת הארס. ומקשים: אי הכי, דחבריה נמי אם כן, שבחתול מדובר שם, הרי חתול של חבירו גם כן יוכל להשקות! ומשיבים: דחבריה כחיש של חבירו הארס גורם לו להכחיש, לרזות. ושואלים: דידיה נמי כחיש שלו גם כן מכחיש! ומשיבים: הדר בריא הוא חוזר ומבריא. וחוזרים ושואלים: דחבריה נמי הדר בריא של חבירו גם כן חוזר ומבריא! ומשיבים: זימנין דבעי לזבונא פעמים שהוא רוצה למכור אותו באותה שעה ונמצא זה מפסיד ליה מיניה אותו ממנו.

27 א אמר רב אסי אמר ר' יוחנן משום בשם ר' יהודה בן בתירא, שלשה מיני יינות הן לענין איסור: יין נסך שניסכו ממנו ממש לעבודה זרה — אסור בהנאה, ומטמא טומאה חמורה בכזית.